<h1>עץ חיים לרבינו יעקב ב"ר יהודה חזן מלונדרץ הלכ' שבועות פ"א</h1>
<h2>דף ט.</h2>
ארבעה מיני שבועות הן, א', שבועת בטוי, שכת' [ויקרא ה'], כי תשבע לבטא בשפתים להרע או להטיב. ומתחלקת לארבעה חלקים, שתים להבא ושתים לשעבר, שנשבע על (דבוב) [דבר] שעבר שעשה מעשה, שאכלתי ושזרקתי צרור לים או שדבר פלוני על פלוני, או שלא עשה, שלא אכלתי וכו'. או שנשבע על דבר העתיד להבא, שאוכל, שאזרוק, או לא אוכל. אם החליף בכל שבועות אלו הוי שבועת שקר ובמזיד לוקה משום לא תשבעו בשמי לשקר [שם י"ט], שוגג מביא קרבן עולה ויורד. ואין שבועת בטוי נוהגת רק בדבר שאיפשר לו לעשותן בין להבא ועבר.
ב', שבועת שוא, ומתחלקת לארבעה חלקים, א', שנשבע על דבר [הידוע] שאינו כן, כגון על שמים שאינו שמים ואבן שאינו אבן. ב', שנשבע על דבר שידוע לכל שהוא כן, כגון על שמים שהוא שמים. ג', שנשבע לבטל מצוה, שלא ילבש תפלין, לא ישב בסוכה, לא יאכל מצה או יתענה בשבת וי"ט. פסק רב יהודאי גאון שבכלל זה מי שנשבע שלא ליכנס בתקנת הקהל וכן איתא בתשובת הגאונים, רבינו יצחק ב"ר ורבינו יוסף טוב עלם. ד', שנשבע [על] דבר שאין בו כח לעשות, כגון שלא יישן שלשה ימים רצופים. כל נשבע כך במזיד לוקה משום לא תשא את שם יי אלהיך [שמות כ'], שוגג פטור מכלום.
ג', שבועת פקדון, שיש בידו ממון חבירו שהפקידו או הלוהו או עשקו או גזלו או מצא אבידה וכפר עובר לא תכחשו [ויקרא י"ט], ולא לוקה. ואם נשבע לשקר על שכפר לוקה משום לא תשקרו איש בעמיתו [שם]. ומשלם קרן שכפר עם חומש ומקריב אשם ודאי בין מזיד בין שוגג, שנאמר [שם ה'], וכחש בעמיתו בפקדון וגו' והיה כי יחטא ואשם, ולא נאמר, ונעלם, לחייב על שוגג כמזיד, אם יזיד בממון שנתחייב(ו) [בו] וידע בו בשעת שבועה, שאם שגג ולא ידע שיש ממון בידו מחבירו וכפר ונשבע ואחר ידע אנוס ופטור. או לא ידע שאסור לישבע לשקר על כפירת ממון פטור. ושגגת שבועת הפקדון היא כגון שנעלם ממנו אם חייבין קרבן עליו או לא, וידע שאסורה ושיש אצלו ממון.
ד', שבועת העדות, כגון שנשבע אדם שלא [יודע] עדות מדבר פלוני כשתבעו בעל עדות להעיד, ולא נאמר בה ונעלם, וחייב על מזיד ושוגג קרבן עולה ויורד, שנאמר [שם] כי תחטא ושמעה קול אלה. שגגת', שלא ידע שחייב קרבן וידע ששבועה זו אסורה ושהוא שקר. זדונה, שידע שחייב קרבן. (ו)לא ידע שאסורה או שכח העדות ונשבע ואחר נודע שיודע העדות ונשבע לשקר אנוס ופטור אף מקרבן.
הנשבע ארבע שבועות אלו, או עונה אמן, או הן, ומחוייב אני בשבועה, קבלתי עלי שבועה זו, אחר משביע אפילו גוי וקטן, וכן השביעו אחר בשם המיוחד או באחד מהכנויין, כגון מי ששמו חנון או רחום או ארך אפים, בכל לשון, ואפילו בכנויי שבועה, (כשתותה) [כשבותה] שקוקה, או מותא שרואין שהוא מומתא, או לאו לאו והן הן דרך שבועה, ימין, ושמאל, מבטא, ואסר ליי או לכנוי, או באלה וארור והזכיר אפילו כנויין שיאכל, שזו אשה והוא איש, שאין לך בידיי, שאיני יודע עדותך, ומשקר, הוי שבועה לחייבו קרבן ומלקות. אבל אמר, אלה, או ארור, ושבועה בלא כנוי, אסור במה שנשבע ולא לוקה ופטור מקרבן.
